שלושה חוטים. אחד לסוודר, אחד לבגד, אחד לגרביון. אם משהו ייפרם, יהיה צריך לתקן, לא יהיה בגד אחר.
החוטים האלו היו כל רכושה של אימי, אלמה, כאשר נשלחה על ידי אימה למסתור מהנאצים. מכל החפצים והזיכרונות, מהבית הצר עם הפסנתר הגדול באמסטרדם, מהחום המשפחתי ושמחות הילדות, זה מה שנשאר. סבתי, גרטרוד, נאלצה לארוז את התיק באישון לילה לביתה הצעירה, ולהפקיד אותה ואת אחיה בידי אחרים. ככה היא הצילה את חייהם. זמן קצר אחר כך היא, וסבי סלומון, נרצחו באושוויץ.
אני יושב עכשיו בתחנת החלל, ממולל באצבעותיי את החוטים של אמי, והם מרחפים להם בקלילות באוויר שמולי. הלוואי שסבתי יכלה לדמיין, בשעה שארזה בחיפזון את תיק המסתור של ביתה, את הרגע הזה.
אמי כבר אישה מבוגרת, ומחכה לי בארץ שאשוב. לאורך השנים זכיתי לשמוע פעמים רבות מפיה את הסיפור שלה ושל אבי. איך היתה רק בת 14 כשהנאצים כבשו את פולין, והם, בהולנד, התחילו לראות את הפליטים היהודים מגיעים.
״הרגשנו שמשהו רע מאיים״, היא אמרה[1], ״אך אי אפשר היה להגדירו. פחד נוראי שמחלחל ותחושה של חוסר תקווה״. באפריל 1940 דודיה כבר נמלטו לאמריקה, והוריה, שבוע לאחר מכן, החליטו להצטרף אליהם. אך הנאצים כבר פלשו להולנד וכבשו אותה בתוך חמישה ימים, משתלטים על כל מוסדות השלטון האזרחי ומשיטים גזירות איומות על היהודים בניסיון לעקור אותם מהחברה ההולנדית. כספם ורכושם נגנז, וכבודם הלך והצטמצם. אמי, נערה צעירה בשנים היפות ביותר של החיים, ראתה לנגד עיניה איך כל מה שנורמלי הולך ודועך. החופש מצטמצם ונעלם. כל משפחה ניסתה להציל את המעט שנותר.
אמי סיפרה על האווירה הקשה בבית. מתח. חרדה. עצבים מרוטים. פחד לעצום עיניים לעת לילה, כשכל רחש ליד הדלת מאיים. הנה, באים לקחת אותנו. ואִָמּה, בקור רוחה מחפה על דאגה גדולה, "כבר הכינה לי ולאחי מבעוד מועד תיקים עם כל הדרוש, ולי במיוחד, כל הדברים שבת בגילי זקוקה להן. בתיק הניחה קופסא שהכילה חוטי תפירה וכפתורים וסרט מידה, שמלווים אותי עד היום״
כך, מבית לבית, בעיר ובעיירות נידחות, אמי הוברחה עד תום המלחמה. בזכות האנשים הטובים שפגשה בדרך, היא ניצלה. כשליש מתוך 25 אלפי ה"צוללים", כפי שיהודי הולנד כינו את מי שזכו לבית-מסתור, הוסגרו והוצאו להורג עם מי שהגנו עליהם בגופם. כ-16 אלף מסתתרים ניצלו. רק תחשבו על הסיכוי. ועל הסיכון האדיר. לא פחות משאני חושב על המשפחות שלנו, שהוסתרו - אני חושב על המסתירים. על האנשים הטובים שסיכנו את חייהם בשביל להגן על אחרים, לפעמים על כאלו שבקושי הכירו, פשוט כי האמינו שזה הדבר המוסרי, הנכון לעשות.
החוטים האלה הם הקשר שלי לסבתא שמעולם לא פגשתי. ואותה, את חוטי התפירה לקחתי עמי לתחנת החלל. לזכור ולעולם לא לשכוח. אני יכול לעצום את עיני ולראות את הרגע הנדיר: אם נפרדת מבתה המתבגרת. והיא מציידת אותה במה שנראה חשוב כדי לשרוד. כלי תפירה. כי אם הבגד יקרע, לא יהיה חדש. והיא מציידת אותה בתקווה. את תלכי למקום מסתור ואנחנו נצטרף. ושתיהן מעדיפות לשמר את התקווה .ולא לחשוב על האפשרות האחרת.
זכרון בסלון מהחלל וממתחם רקיע - נערך והוקלט בשבוע שעבר
פרויקט "זיכרון בסלון", שאני גאה להימנות עם שותפיו, נולד כדי להבטיח שגם לדור של הילדים שלי תהיה דרך להעביר את הסיפור של הורינו הלאה. זה לא מובן מאליו. מדור לדור הזיכרון נשחק. מי שבעבר יכלו לספר את הסיפור במילותיהם, מזדקנים והולכים מאיתנו. השליחות שלנו, לשמור על הסיפור שלהם ולהעביר אותו הלאה, הופכת מאתגרת עם השנים אך דווקא אנחנו, כיהודים, עם הספר, יודעים שהדרך הטובה ביותר לשמר מורשת היא באמצעות סיפור - וזו המשימה שאנחנו מפקידים בידי ילדנו. להיפגש עם החברים, המשפחה והקהילה שלנו, ולספר מחדש את הסיפור שהביא אותנו לכאן, כך שיעבור לדורות הבאים. ולא רק בשביל הרישום ההיסטורי - אלא גם למען העתיד שלהם. רק אם נכיר ונזכור את האסון האיום ונורא שקרה לנו, ואת הגורמים והתהליכים החברתיים שאפשרו לו לקרות, כך נוכל לשמור שלא יחזור על עצמו - לא לנו, היהודים, ולא לאף עם אחר בעולם. ורק אם נזכור את האומץ של אלו שהצילו, שפעלו, שניסו לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על חיי אדם ועל .כבודם - נוכל ללמוד ולנסות גם אנחנו להיות טובים יותר.
אימא שלי היא ניצולת שואה מסוג מיוחד. כמו כולם היא חוותה צל מוות, היא ראתה את מכונת הרשע האנושית מחריבה עולם שלם, אבל בדרכה הקשה והמפותלת היא זכתה לשהות במחיצת טובי האנשים, שסיכנו את חייהם כדי להציל נערה יהודייה.
היא הצליחה להגיע לארץ ולהקים משפחה, לחיות את החיים במלואם, להיות אופטימית ומלאה בתקווה - ולהשתדל לעשות כמה שיותר טוב בעולם. והחוטים של אמה מרחפים עכשיו בחלל, עם הנכד, שכבר בעצמו לא ילד - וממשיכים את סיפורה הלאה, והלאה
לכו ל"זיכרון בסלון" הקרוב לביתכם. תקשיבו. תחשבו. תספרו הלאה
שלכם, איתן
[1] מתועד בספרה "נופים – סיפורם של אלמה ואהוב סטיבה", סיפרה אלמה, כתבה מיכל שלו (הלפרין)
Comentários