שנה אחרי: סיפור הטיסה של איתן סטיבה לחלל בגוף ראשון

נמצאים בבידוד באורלנדו. בידוד בבית נוח, בריכת שחיה, צוות מטבח שמכינים לנו את הארוחות. מתעוררים מוקדם. שלוש לפנות בוקר. מתרגלים לחיות על פי שעון לונדון שעל פיו מתנהל את סדר היום בתחנת החלל. ארוחת בוקר קלה ללא סיבים. הפוך ממה שאני רגיל לאכול, סלטים ופירות. מסיימים לאכול ועוברים לבצע חוקן. אז זה המצב: הדרגון שתיקח אותנו לחלל היא אמנם החללית הכי משוכללת שיש, אבל ה"נוחיות" אינה נוחה במיוחד והפרטיות מוגבלת.

בתיק כתום אורזים את מה שחשוב שיהיה לנו לאחר סיום המשימה, מיד עם הנחיתה חזרה על כדור הארץ. הבגדים. הטלפון. המטען. לוקחים אותו לחדר ההלבשה ומשאירים שם. בתחנת החלל כבר ממתינים לנו שני תיקים מדודים ומדויקים במשקל, אותם הכנו מראש. אחד – המזכרות, האחר – "ארון הבגדים". שני זוגות מכנסיים. ארבע חולצות. גרביים. תחתונים. כלי רחצה. המינימום האפשרי. זהו. מקלחת פרידה, לובשים את הסרבלים, נפרדים מהצוות שליווה אותנו בימים האחרונים. הם נשארים בבידוד למקרה שברגע האחרון השיגור יבוטל, וגם אנחנו נצטרך לחזור לבידוד.

עולים למסוק שמנחית אותנו בקייפ קנוורל. לפנות בוקר והזריחה של יום חדש נכנסת לתוך המסוק הקטן. בקייפ כבר ממתינות חליפות החלל. זה לא פשוט להיכנס לתוכן. מקבלים עזרה מהצוות המקומי. בודקים שהחליפה שלמה ואטומה. מתחברים לצינור שמעביר לתוך החליפה תקשורת וחמצן. קוראים לו umbilical. חבל טבור. אני חושב שהשם מדויק. מרגע זה לכל פרט תהיה משמעות של חיים.

יוצאים לטסלות. מצטלמים. החליפה מותאמת טוב יותר מחליפות האימונים. בטסלה מותקנת מערכת קירור מיוחדת כדי לשמור על טמפרטורה יציבה ונוחה. ברקע מתנגן אמינם עם השיר שבחרנו: Lose yourself

"…If you had one shot, or one opportunity

To seize everything you ever wanted.."

בדרך לשיגור שומעים אמינם

נוסעים במעלה הרמפה. דלתות המכונית מתרוממות כלפי מעלה ואנחנו מושכים עצמנו החוצה. מבקשים שימשיכו להשמיע את השיר בפול ווליום. זו הזדמנות להתבונן בפאלקון-9, הטיל הענק שיזניק אותנו אל מעבר לעולם הזה. החליפה לא כל כך מאפשרת להרים את הראש. בצוות מתחילים להרגיש שזה באמת עומד לקרות.

נכנסים למעלית של מגדל השיגור A39. מארק עם מייק ולארי איתי. הכניסה למעלית היא פתח למסורת ארוכת שנים. כל האסטרונאוטים של תכנית אפולו ומעבורות החלל, כולל אילן והצוות של הקולומביה. אי אפשר שלא להתרגש. ב"קומת הפרידה" מהצוות המלווה יש טלפון לחצנים מיושן שנראה כאילו הובא לכאן מאיזו תערוכת מזכרות. בהתאם למסורת, מתקשרים למשפחה. אני אחרון כך שיש לי מספיק זמן להתבונן בנוף. רואה את טיל הארטמיס במלוא הדרו. אולי אצליח גם אני להגיע לירח. מי יודע? בינתיים מגיע תורי. מתקשר למספר הישראלי. אין תשובה. מצלצל לאמריקני. אורה עונה וכל החבר'ה שם. כבר כמה שעות שהם נמצאים בדירת-חירום, מחוץ למתחם הציבורי, הרחק מעיני הכלל. ואורה אמרה, "אני מקווה שלא נהיה פה שוב...."

כל אחד חותם על הקיר, עליו נמצאות, לתפארת מאמצי האנושות להגיע לחלל, מעט החתימות של קודמינו ששוגרו בחלליות של ספייס-אקס. נפרדים מהצוות. לוקחים את הפאטצ'ים עם שמותיהם לחלל. בשובנו יענדו פאטצ' שחזר מהחלל החיצון. מסורת.

איתן חותם על הקיר לפני השיגור

נכנסים לחללית. אני אחרון. הכניסה מסורבלת אבל התאמנו עליה כל כך הרבה פעמים כך שבסדר. מתיישבים איש איש בכסאו. מתחברים. נרתמים. מגיע בודק לוודא שהכל מחובר, שהקשר עובד, שהלחץ בסדר. כל הבודקים והעוזרים עטופים כמו נינג'ות. (קורונה. זוכרים?)

הם יוצאים וסוגרים אחריהם את הצוהר. הוא נקרא כך כיוון שהוא קטן מדלת רגילה. בודקים. מתברר שאין אטימה. פותחים שוב. ואני חושב שהנה, מבטלים ואנחנו חוזרים לבידוד, אבל הפעם לאחר ששוב סוגרים, הכול תקין.

שעתיים לשיגור. כשהכול סגור וחתום, מכינים את החללית והמשגר. בחוץ כולם מתרחקים לפחות 3-4 ק"מ. בורחים מהסביבה. בפנים אנחנו עוברים על תכנית העבודה, מספרים בדיחות, עוברים על המסכים. הכול קליל. יאללה, קדימה. העיקר שסגרו את הדלת. הזמן עובר. כשהזרוע הרובוטית מתרחקת פתאום נכנסת השמש מבעד לחלונות.

45 דקות לשיגור. מתחילים לתדלק. שומעים שסתומים נפתחים ונסגרים. הגזים שנראים מבחוץ נועדו לקירור בזמן התדלוק. זה זמן מאוד רגיש. צריך לדאוג שהדלק לא יתחמם. ברור שאנחנו מודעים לסכנה, אבל לא חוששים. למדנו הכול ואנחנו מאמינים בתהליך. מלבד זאת, הדרגון שלנו יודעת לעשות את העבודה. עובדה. אנחנו נהיה השיגור השלישי שלה.

10 דקות לשיגור. ארתור ואנה מבקרת השיגור מבקשים מהצוות להגיד כמה מילים. מייק מאשר ומפנה אותם אלי. ציטטתי שורות מתוך "הדרך לאיתקה" שאני חש כאילו כתב בדיוק עבורנו קונסטנטינוס קוואפי בשנת 1911.

... וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה, כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ. מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ. אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה. אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

ואומר, "בהצלחה רקיע, בהצלחה AX1". המפקד עולה לשידור ומודה לכל מי שהכין אותנו למסע, כמו שצריך וראוי.

ממיקרו למקרו. מחכים להודעה המטורפת "Go for launch", שנותנת את הרשות לשגר.

45 השניות האחרונות לשיגור. זה מרגיש כמו נצח.

10 שניות לשיגור. הספירה מתחילה ע"י אנה ב Mission control. וכולנו צועקים יחד איתה 10, 9 ... 3, 2, 1

Lift Off

מיד כשמתחילה ההאצה, מתחיל הכייף. תחושה מאוד נינוחה. רכה. זה G וחצי, ואולי שניים. מבעד החלון אני רואה את הנוף. מסתכל על חברי הצוות. זה נעים. וזה מרגש. ולא. אין שום פחד. ההאצה גוברת. החללית אוטונומית לגמרי, והמפקד שכבר הטיס חללית או שתיים, יושב כמונו בכיסא. לאורך כל השיגור אנחנו צופים במפת העולם: אם קורה משהו ואנחנו נוטשים עכשיו, איפה תהיה הנחיתה.

הטיל מפחית מעט דחף. עוברים את מהירות הקול. המנועים שוב בכח מלא.

ב 4G מרגישים שאתה שוקל פי 4. לא יכול להרים את הידיים. יש קצת לחץ על הגוף. ברגעים האלה מסתכלים על הגובה והמהירות ומחכים שנצא כבר מהאטמוספרה.

ב – 80 ק"מ (6 מאך), המשגר מתנתק. ה G נעצר. הטיל המשגר נוחת במדויק על אסדה בים. המנוע של השלב השני מוצת באופן אוטומטי, וממשיכים להאיץ עוד כ 12 דקות ממהירות של 7000 קמ"ש ל 28,000 קמ"ש. עד כאן עברו בסך הכל 2 וחצי דקות. ממש כלום.

ב – 100 ק"מ, שלוש דקות מהשיגור, מייק אומרwelcome to space! - אתם אסטרונאוטים!

כשאנחנו נכנסים למסלול סביב כדור הארץ, נפרדים מהמנוע השני, ונפרדים גם מצוות בקרי השיגור שליוו אותנו בקשר עד לרגע זה.

משחררים ריתמות, יוצאים מהחליפה, ואורזים אותה לתיק שיוכנס מתחת למושב. מסירים את החיתולים, שלשמחתנו לא היו בשימוש. נשארים בגטקס. אני מרחף לחלון. התפעמות. צילומים ראשונים של כדור הארץ. עוד משחלפו 15 דקות מהשיגור היינו כבר בריחוף. בהתאם להמלצות אני משתדל לא להזיז את הראש יותר מדי מהר. זה יוצר בחילה. למזלי, אני מרגיש טוב.

הערב יורד ואנו מתארגנים לאכול. האוכל מוכן בשקיות: אגוזים, טונה, עוגות, עוף. עכשיו מתחיל המסחר. זה לא אוהב טונה. זה לא אוהב בשר. מחליפים. מזכיר קצת את הצבא. לומדים לשגר בוטנים בקו ישר מהיד לפה. אני מדווח לבקרה על כל מה שאכלנו, כמה שתינו וכמה פעמים השתמשנו בשירותים.

לקראת השינה חוזרים להירתם לכיסא כדי שנהיה באותו מקום גם כשנתעורר. קרה במהלך הטיסה שחטפתי תנומה תוך כדי ריחוף, ומארק צילם אותי ככה, ישן באוויר. בכל מקרה, התנאים בכיסא שהפך למיטת שינה, די נוחים. לכל אחד יש מברשת שיניים, כיסוי עיניים, כפתור תאורה. כמו חברי גם אני הרוג מעייפות וצולל לשינה עמוקה של כשש או שבע שעות.

השכמה. אור. בפול ווליום פורץ אלינו שיר שכתב בני הצעיר יואב על המוסיקה של טרילילי-טרללה של נועה קירל "משתגרים לחלל... לח לח לחלל"

אני מרחף מאושר. ככה מרגיש להגשים חלום.

והשאר כבר סופר ועוד יסופר. תעקבו אחרי

שלכם, איתן